ספר מצוות קטן רמ״א:א׳-ב׳

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן ר״מ ספר מצוות קטן רמ״ב »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

לתת בכור לכהן כדכתיב וכל פטר רחם וגומר. במדבר י״ח:ט״ו

1 ספר המצוות פתח ↗

היא שצונו לקדש בכורות כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שיעשה בהם, והוא אמרו יתברך קדש לי כל בכור. ומפורש בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין חמור לבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והוא המצוה שאנחנו מדברים בה עתה ואמר כל הבכור אשר יולד וגו'. ודין זה של בכור בהמה טהורה שיביאנו לכהנים ויקריבו חלבה ודמה ויאבלו שאר בשרה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכת בכורות. והתבאר בסוף מסכת חלה פרק ד' שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ. ולשון ספרי יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ, תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ממקום שאתה מביא דגן אתה מביא בכורות. הנה התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ בין שהיה בית המקדש קיים בין שלא היה כמו שהוא עתה בזמננו זה, כמו מעשר דגן. בא אל פרעה, ראה, הלכות בכורות פ"א:

1 משנה תורה, הלכות בכורות פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים בֵּין בָּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בֵּין מִמִּין הַחֲמוֹר. בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים בֵּין שֶׁהָיוּ טְרֵפוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר שמות יג ב "קַדֵּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה". וְכֻלָּן לַכֹּהֲנִים: בְּכוֹר אָדָם וּבְכוֹר חֲמוֹר נִפְדִּים וּפִדְיוֹנָם לַכֹּהֲנִים. וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נִשְׁחָט בָּעֲזָרָה כִּשְׁאָר קָדָשִׁים קַלִּים. זוֹרְקִין דָּמוֹ וּמַקְטִיר אֵימוּרָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יח טו "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה" במדבר יח יז "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר" במדבר יח יז "לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם" במדבר יח יח "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ": בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁהוּא בַּעַל מוּם בֵּין שֶׁנּוֹלַד בְּמוּמוֹ בֵּין שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם אַחַר שֶׁהָיָה תָמִים הֲרֵי הוּא לַכֹּהֵן אִם רָצָה אוֹכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם אוֹ מוֹכְרוֹ אוֹ מַאֲכִילוֹ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה אֲפִלּוּ לְנָכְרִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא חֻלִּין. שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו כא "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר" וְגוֹ' דברים טו כב "הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל" וַהֲרֵי הוּא נִכְסֵי כֹּהֵן: מִצְוָה לְהַקְדִּישׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְיֹאמַר הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו יט "תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ" וְאִם לֹא הִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה מִתְקַדֵּשׁ מֵאֵלָיו וּקְדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם הִיא: מִצְוַת בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ וְאֵין מְבִיאִין בְּכוֹרוֹת מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר דברים יד כג "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" דברים יד כג "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ". מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מֵבִיא מַעֲשַׂר דָּגָן אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹר בָּקָר וָצֹאן וּמִמָּקוֹם שֶׁאֵין אַתָּה מֵבִיא מַעֲשַׂר דָּגָן אִי אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹר בָּקָר וָצֹאן אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּחֻלִּין וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ. וְאִם הֵבִיא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְלֹא יִקָּרֵב אֶלָּא יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ: מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת כְּמוֹ מַעֲשַׂר דָּגָן. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּמֻקְדָּשִׁין כְּשֶׁהֵן בִּקְדֻשָּׁתָן קֹדֶם שֶׁיִּפָּדוּ בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת: הַכּל חַיָּבִין בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבְּכוֹר לַכֹּהֵן אִם נוֹלַד לוֹ בְּכוֹר מַקְרִיב דָּמוֹ וְאֵימוּרָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאוֹכֵל שְׁאָר הַבָּשָׂר בְּתוֹרַת בְּכוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו יט "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ" וְגוֹ'. אֲבָל בְּכוֹר אָדָם וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים פְּטוּרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה: הַבְּכוֹר נֶאֱכָל בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ בֵּין תָמִים בֵּין בַּעַל מוּם שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו כ "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְּשָׁנָה" דברים טו כא "וְכִי יִהְיֶה בּוֹ מוּם" דברים טו כב "בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ". וּמֵאֵימָתַי מוֹנֶה לוֹ. אִם תָּם הוּא מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שְׁמִינִי שֶׁהוּא רָאוּי לְהַקְרָבָה וְאִם נוֹלַד בַּעַל מוּם מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד. וְהוּא שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו שֶׁהֲרֵי נִרְאֶה לַאֲכִילָה בְּיוֹם לֵידָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שְׁמִינִי: נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּסוֹף שְׁנָתוֹ מֻתָּר לְקַיְּמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁנָּפַל בּוֹ הַמּוּם וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְאַחֵר לְאַחַר שְׁנָתוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לִפְנֵי גְּמַר שְׁנָתוֹ מַשְׁלִימִין לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר אַחַר שְׁנָתוֹ. נוֹלָד לוֹ מוּם אַחַר שְׁנָתוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיֵאָכֵל: הַבְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיֵאָכֵל: וְעַד שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וּמִשֶּׁנִּרְאֶה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם. אִם נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. נוֹלַד אַחַר שְׁנָתוֹ מְקַיְּמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם: שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר הִיא שְׁנַת לְבָנָה תְּמִימָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת נִתְעַבְּרָה לוֹ וּמוֹנֶה לוֹ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ. נוֹלְדוּ לוֹ שְׁנֵי טְלָאִים אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁל אֲדָר הָרִאשׁוֹן וְאֶחָד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי. זֶה שֶׁנּוֹלַד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם רִאשׁוֹן בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה עָלְתָה לוֹ שָׁנָה וְזֶה שֶׁנּוֹלַד בַּחֲצִי אֲדָר רִאשׁוֹן לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה עַד חֲצִי אֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה הוֹאִיל וְנוֹלַד בְּחֹדֶשׁ הָעִבּוּר מוֹנִין אוֹתוֹ לוֹ: עָבַר וְאִחֵר הַבְּכוֹר לְאַחַר שְׁנָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אִם הָיָה תָּם הֲרֵי זֶה לֹא נִפְסַל אֶלָּא מַקְרִיבוֹ וְאִם הָיָה בַּעַל מוּם שׁוֹחֲטוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר דברים יד כג "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ" מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר מַה מַּעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְסַל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסַל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ: אֵין נוֹתְנִין אֶת הַבְּכוֹר לַכֹּהֵן כְּשֶׁיִּוָּלֵד שֶׁאֵין זוֹ גְּדֻלָּה לַכֹּהֵן. אֶלָּא יְטַפֵּל בּוֹ בְּעָלָיו עַד שֶׁיַּגְדִּיל מְעַט וְיִתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן. וְעַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהִטָּפֵל בַּבְּכוֹר. בְּהֵמָה דַּקָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבְגַסָּה חֲמִשִּׁים יוֹם. וְאִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן תְּנֵהוּ לִי בְּתוֹךְ זְמַן זֶה וַאֲנִי אֲטַפֵּל לְעַצְמִי אֵינוֹ רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לוֹ שֶׁזֶּה כְּמוֹ מְסַיֵּעַ עַל מַתְּנוֹתָיו וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת שֶׁהַכֹּהֲנִים הַמְסַיְּעִין בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת וּבְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם וּבְתוֹךְ הָרוֹעִים אֵין נוֹתְנִין לָהֶם מַתְּנוֹתֵיהֶן בִּשְׂכָרָן: הָיָה הַבְּכוֹר בַּעַל מוּם וְאָמַר לוֹ בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי שֶׁאֹכֲלֶנּוּ עַתָּה. אוֹ שֶׁהָיָה תָמִים וְאָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי בְּתוֹךְ זְמַן זֶה שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ עַתָּה הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַבְּכוֹר נוֹתֵן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה: כֹּהֵן שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִבְּכוֹר תָּמִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב יז "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ". וְכֵן זָר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִבְּכוֹר בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה לוֹקֶה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה אַף לְזָר שֶׁאָכַל בְּכוֹר בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה: הַבְּכוֹר אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יח יז "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה". וְכֵן אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא תָּם שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹמֵד לְקָרְבָּן אֵין לַכֹּהֵן בּוֹ זְכוּת כְּדֵי לְמָכְרוֹ. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בַּיִת הוֹאִיל וְהוּא עוֹמֵד לַאֲכִילָה הֲרֵי הוּא מֻתָּר לְמָכְרוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָמִים בֵּין לְכֹהֵן בֵּין לְיִשְׂרָאֵל: בְּכוֹר בַּעַל מוּם יֵשׁ לַכֹּהֵן לְמָכְרוֹ בְּכָל זְמַן בֵּין לִפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא לִפְנֵי הַבַּיִת. בֵּין חַי בֵּין שָׁחוּט. וּכְשֶׁהוּא מוֹכֵר בְּשַׂר בְּכוֹר בַּעַל מוּם מוֹכְרוֹ בַּבַּיִת אֲבָל לֹא בַּשּׁוּק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ אֲבָל בְּשַׂר בְּכוֹר תָּמִים אֵינוֹ נִמְכָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּשַׂר קֹדֶשׁ. וְכֹהֲנִים שֶׁנִּמְנוּ עִם הַבְּכוֹר מֻתָּרִין לִשְׁקל מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה: הַמַּפְשִׁיט בְּכוֹר בַּעַל מוּם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַפְשִׁיטוֹ בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. אִם רָצָה לְהַרְגִּיל מַרְגִּיל. וְכֵן שְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אִם רָצָה לְהַפְשִׁיט מִן הָרֶגֶל מַפְשִׁיט:

2 הגהות רבנו פרץ על ספר מצוות קטן פתח ↗

וכשהבהמ' כולה של ישראל טוב להקנותה לעכו"ם בעודה מעוברת ויפטר מן הבכורה.

1 רמב"ם הלכות בכורות פ"א סמג עשין סימן ריא טור י"ד סימן שו:

2 לתת בכור לכהן דכתיב במדבר י״ח:ט״ו כל פטר רחם באדם ובבהמה יהיה לך: ודוקא בבהמה שכולה של ישראל אבל אם יש בו שותפות לנכרי באם או בוולד פטור: וכשמקנין אותו לנכרי טוב שיקנה אחד מאברי האם וא' מאברי הולד הראש או הריאה בכל דבר שנעשה בו טריפה מקנין לו בכסף ובמשיכה בשניהם : ואז יצא ידי כולן ואין לנו עונש בזה נ"א. ואין לאו ועונש להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם אבל שאין אנו בקיאין ליתן בו מום קודם שיצא לאויר העולם: וטוב לעשות כמו שפירשתי:

1 טור פתח ↗

הלכות בכור בהמה בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות דכתיב כל פטר רחם הזכרים וגו' ונוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית וכתב הרמב"ם שאינו נוהג אלא בארץ ואפילו אם הובאו מחוצה לארץ לארץ לא יקרבו שהם חולין גמורין והרמב"ם כתב שנוהג בח"ל וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וכתב הרמב"ן עוד שצריך להקדישו ואם לא הקדישו קדוש מרחם וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין צריך וזו היא מצותו נותנין אותו לכהן ולא לכהנת בין אם הוא תם או בעל מום שנולד במומו או שנולד בו מום אחר שנולד ולא יתננו לו מיד כשיולד אלא הבעלים חייבין לטפל בו בבהמה דקה ל' יום ובגסה נ' יום ואם אין לו כהן מצוי חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן בד"א בתם בזמן הזה אבל בעל מום שרוצה הכהן ליקח אותו ולאכלו מיד או תם בזמן הבית ורוצה לקבלו מיד ולהקריבו רשאי ואם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש טורח גדול לטפל בו בזמן הזה עד שיפול בו מום אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה והתם בזמן הבית יקריבנו תוך שנתו שיזרוק דמו ויקטיר אמוריו ויאכל הבשר ומונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים ואם לא הקריבו תוך שנתו לא נפסל ויקריבנו אח"כ ובזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום והבעל מום שוחטו ע"פ מומחה ואוכלו בכ"מ ומאכילו לכל מי שירצה אפילו לנכרי ומוכרו ומקדש בו את האשה שהוא כשאר ממונו ובלבד שלא ימכרנו במקולי' ולא ישקלנו בליטר' ומ"מ מותר לשקול בו מנה כנגד מנה וכנגד כלי וקופיץ וה"מ בשרו אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו נמכרים במקולים ונשקלין בליטרא ושומנו של גיד הנשה דינו כבשר כיון שהוא מן התורה ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו כיצד נולד במומו אי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד ואם לא קים לן ביה שכלו לו חדשיו מונין לו השנה משיהיה לו ה' ימים נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו נולד בו מום אחר השנה יכול להשהותו ל' יום אחר שנפל בו המום וכן אם נפל בו מום תוך השנה ולא נשאר ממנו ל' יום יכול להשהותו עד שישלימו ל' יום לנפילת המום כגון אם נפל בו מום ט"ו ימים קודם תשלום השנה משהה אותו ט"ו ימים אחר השנה ושנה זו היא שנת הלבנה י"ב חדש מיום ליום ואם היא מעוברת מונין לה י"ג חדשים: כתב הרמב"ם נולדו ב' טלאין א' בט"ו באדר הראשון וא' בר"ח אדר שני זה שנולד בר"ח אדר השני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנתו וזה שנולד בחצי אדר הראשון לא עלתה לו שנתו עד חצי אדר של שנה הבאה הואיל ונולד בחדש העיבור מונים אותו לו ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסל:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

קדש א לי כל בכור פטר כל רחם בב״י באדם ובהמה לי הוא וכל הבכורות לכהנים שנאמר בפ׳ קרח כל פטר רחם כל אשר באדם ובבהמה יהי׳ לך וגו׳ אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך וגו׳. וכבר בארנו מצות בכור האדם ומצות בכור פטר חמור לעיל במ״ע קמ״ד וקמ״ה כתוב בפר׳ ראה כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה׳ אלהיך וגו׳ ונאמר בפר׳ בחקותי אך בכור אשר יבוכר לה׳ בבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה לה׳ הוא ומפורש בערכין דף כ״ט כתיב תקדיש וכתיב לא יקדיש הא כיצד אי אתה מקדשו קדושת מזבח אבל אתה מקדשו קדושת חביבות פיר׳ שמוזהר ישראל בהולד בכור בהמה טהורה לומר הרי הוא מקודש בקדושת בכור אע״פ שהוא קדוש מעצמו מצוה להקדישו בקדושת בכור מפני חביבות המצוה, שנינו בבכורות דף י״ג הלוקח עובר פרתו של נכרי והמוכר לו אע״פ שאינו רשאי והמשתתף עמו והנותן לו בקבלה והמקבל ממנו פטור מן הבכורה שנאמ׳ כל בכור בישראל ולא באחרים. וגרסינן בפ״ק דף ג׳ אמר רבא לית דחש לה להא דר׳ יהודא דאמר שותפות גוי חייבת בבכורה בדף י״ג דלעיל והכהנים והלוים חייבים לא נפטרו אלא בפדיון הבן ופטר חמור אבל לא מבכור בהמה טהורה פסק רבינו משה בהלכות בכורות כי הלוקח בהמה חולבת מן הגוי שחלב פוטר מן הבכורה שהרי בכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ורוב בהמות אינן חולבות אא״כ יולדות ואין הלכה כדברי האומר חלב אינו פוטר בו בפרק הלוקח בהמה דף כ״ד והא דמשמע בפ׳ הלוקח בהמה בכורות דף כ׳ דרבי יוחנן אית ליה דרשב״ג דאמר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אא״כ ילדה משמע החלב לבדו שלא ראינוה מניקה אינו פוטר דחיישינן למיעוט דחולבות אף ע״פ שאינן יולדות אומר רבינו יצחק שלשם מדבר בראינוה חולבת קודם לידה דבההיא מודה דחלב לבדו אינו פוטר אם לא שראינוה מניקה אבל בעלמא סבירא ליה החלב פוטר דהלך אחר הרוב תדע שכן הוא דהא רשב״ג לא חייש למיעוט בע״ז דף מ׳ דלא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר ר׳ מאיר מטעם דחייש למיעוט וגם רבי יוחנן לא חייש בחולין דף ה׳ דאכל משחיטת כותי ולא חייש למיעוט החשודים כדקאמר התם בשבת דף קל״ה גבי ר״מ דגזר על יינן ומה שאומר בפ׳ אם לא הביא דף ו׳ שרשב״ג אומר כל שלא שהה ל׳ יום באדם אפי׳ נפל מן הגג או אכלו ארי הוא ספק נפל אלמא חייש למיעוט נפלים ושם בדף קל״ו פוסק כרשב״ג יש לחלק שחוששין למיעוט המצוי כזה כמו מים שאין להם סוף ביבמות דף קכ״א דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו והרוצה לפטור בהמתו מן הבכורה בין טמאה בין טהורה לאחר שנתעברה הבהמה וניכר העובר דהיינו לשליש עבורה יקנה העובר לגוי במשיכה שימשוך הגוי הבהמה לקנות אזן הבכור דק״ל כרב הונא שאומר בפ׳ ראשון דף ג׳ שאפי׳ בשותפות אזנו פטרה ואע״ג דרבה ורב חסדא מצריכין דבר שעושה אותה נבילה או טריפה כרב הונא ק״ל שהרי ר׳ יוחנן הולך בשיטתו שאומר שם שאפי׳ מום קל וכן היה עושה רב מרי בר רחל כאשר יתבאר דגרסינן בבכורות שם כל הסוגיא עד סוף דרב מרי בר רחל הוי ליה הנך חיותא דהוה מקני אזנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהב להו לכהני׳ וכלו חיותא דרב מרי משום דמפקא להו מקדושתייהו ואע״פ שהי׳ אוסרם בגיזה ועבודה בחולין גמורין היה נוהג קדושה. ואומר שם כי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני אזנייהו לגוים דילמא אתי בהו לידי תקלה דגיזה ועבודה ומקשה שם למה נענש רב מרי והאמר רב יהודא בפר׳ כיצד מערימין תמורה דף כ״ד בזמן הזה שאין מקדש מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם שלא יבא לאיסור גיזה ועבודה ומתרץ התם מקדושת מזבח מפקע ליה מקדושת כהן לא מפקע ליה הכא אפי׳ מקדושת כהן מפקע ליה ואומר שם לישנא אחרינא דרב מרי הוה ידע לאקנויי קניין גמור כעין שביארנו למעלה וכולי עלמא לא ידעי ויקנו קניין שאינו מועיל שיאמרו אזני עובר פרתי אני מוכר לך שזהו כמו פירות דקל אני מוכר לך ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולכך נענש אע״פ שעשה קניינו כדין שהקנה פרתו במשיכה לאזן עוברה שזהו כמו דקל לפירותיו וכבר ביארנו לשל בסי׳ קמ״ה בשם ר״י דדוקא רב מרי נענש משום דהוה אפשר ליה למיעבד כדרב יהודא ולא היתה שם הפקעה ללשון ראשון ולא תקלה ללשון אחרון אבל אנן דלא בקיאינן לא מיענשינן ולא עוד אלא מצוה לעשות כן שלא יבא לאיסור תקלה דגיזה ועבודה וגרסינן בפרק מעשר בהמה בכורות דף נ״ג ומנא תימרא דחיישינן לתקלה דתניא אין מקדישין ואין מעריכין כו׳. וכשם ששותפות העובר פוטר בבכורה כך פוטר שותפות האם כדאמרינן בבכורות פ״ק דף ג׳ אמר רב פפא ומאי שנא בו דבעינן כל בכור בישראל וליכא אם נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא ומביאה שם באותו הפרק לפטור שותפות האם גם בפטר חמור. אם לא הפקיעו מקדושה ונולד כיצד יעשה ינעיל דלת לפניו וימית שלא יבא לידי תקלה כדתני׳ בע״ז דף י״ג אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וכו׳ איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה ואין לחלק בזה בין קדושה הבאה מאיליה לקדושה שאינה באה מאיליה. אמנם אמר לנו מורי רבינו יהודא בשם רבו רבינו יצחק והרב רבי אלחנן בנו וכן בתוס׳ שם שימתין עד שעה שיפול בו מום מאחר שהוא קדוש מאיליו. לפי שאמרנו למעלה שלשליש עיבורה ניכר העובר אנו צריכין להביא הא דת״ר דבכורות דף ח׳ שהבהמה דקה טהורה יולדת לחמשה חדשים וכנגדה באילן גפן. בהמה גסה טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן זית. בהמה גסה טמאה לי״ב חדש וכנגדה באילן דקל. הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף הקיפוד לשלש שנים וכנגדן באילן בנות שוח אפעה לשבעי׳ שנה וכנגדה באילן חרוב. חרוב משעת נטיעתו עד גמר פירותיו שבעים שנה וימי עיבורו שלש שנים והנחש לשבע שנים. והתרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדו באילן לוז. כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאנה חתול לחמשים ושנים יום וכנגדו באילן תות חזיר לששים יום וכנגדו באילן תפוח. שועל וכל מיני שרצים שלשה חדשים וכנגדן באילן תבואה. ואם נולד בקדושה ונולד בו מום קבוע נשחט עליו דכתיב בפ׳ ראה וכי יהי׳ בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה׳ אלהיך בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל ובבכורות דף ל״ז פירשו חכמים איזהו מום קבוע דהוי דומיא דעור ופסח. ואע״פ שיצא מקדושתו במומו אינו נוהג בו כחולין לגמרי ונוהג בהן קדושה כפסולי המוקדשין שנפדו דתנן בבכורות דף י״ד ואין יוצאין לחולין ליגזוז וליעבד ומצינו בכור חמור מהן שם פ״ה דף ל׳ דתנן כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר. ואפי׳ בבכור בעל מום קאמר כדאיתא בגמ׳ וכדאמרי׳ בפ׳ אלו טריפות חולין דף מ״ד אמרה ליה בת רב חסדא לרבא אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא ומפרש טעמא משום דבשומא מזדבן ולא במתקלא ואיכא חשדא ובבעל מום קאמר דהא בבבל הוה ולאחר חורבן אלמא בעל מום אינו נשקל הילכך אפי׳ בעל מום אסור בגיזה ובעבודה בכור בעל מום מותר להאכילו לעכו״ם ולכלבים שנא׳ כצבי וכאיל דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין בכורות דף ל״ב בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום ובית הילל מתירין אפילו לעכו״ם ואע״פ שחולק תנא דבריי׳ שם ואומר דבית הילל זר ולא עכו״ם קאמרי במתניתין ק״ל בתוס׳ שם כל הסוגיא בד״א בבכור שנשחט ונמצא כשר אבל בכור שמת או נשחט ונמצא טרפה אסור להאכילו לעכו״ם ולכלבים דכל היכא דלא קרינא ביה תאכלנו לא קרינא ביה כצבי וכאיל להתירו לעכו״ם ולכלבים. ומזה הטעם שנינו בחולין דף ק״ל ואם מתו יקברו שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדאי׳ בפ״ו דתמורה דף ל׳ ול״א. דכל היכא דלא קרינא ביה תזבח ואכלת לא קרינא ביה כצבי וכאיל אבל פסולי המוקדשין שנשחטו בכשרות מותר להאכילן לעכו״ם ולכלבים תדע שכן הוא שאם לא כן קשיא דר׳ עקיבא אדר׳ עקיבא שהרי ר׳ עקיבא אומר בבכורות בדף ל״ב דלעיל דבכור בעל מום מאכילין אותו לעכו״ם ואילו בזבחים דף ק״ג שנינו שרבי עקיבא אומר שהשוחט בכור בעל מום בגבולין ונמצא טריפה שיאותו הכהני׳ בעורו משמע ולא בבשרו הרי למדת שמאחר שנמצא טריפה דלא קרינא ביה תאכלנו שלא יהנו בבשרו להאכילו לעכו״ם וכן פירש רבינו שלמה שלא התיר ר׳ עקיבא אלא עורו ולא בשרו וגר׳ שם בדף ק״ד אמר רבי חייא בר אבא הלכה כרבי עקיבא ואף רבי עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. ויש ספרים שגורסין שם אח״כ והלכה כדברי חכמי׳ בשר בקבורה ועור בשריפה ורש״י אינו גורס שם אלא והילכתא כדברי חכמים ולא קאי אבכור בעל מום שדבר בו ר׳ עקיבא שמזה פסקינן הלכה שיאותו בעורו אבל קאי אעור קדשי מקדש וארישא קאי דא״ר חנינא סגן הכהני׳ שם דף ק״ג מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה. ואם הבכור בעל מום שראוי לישחט עליו אינו יכול לשוחטו אלא על פי שלשה ישראלים שיאמרו יכול לישחט עליו דתנן בפ׳ כל פסולי המוקדשין בכורות דף ל״ו בכור שניסמת עינו ונקטעה רגלו או ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת. וגרסינן בגמרא שם התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת פירוש שאינן מומחין ואמר רבא ובמומין מובהקין ודווקא במקום שאין מומחה שנתן לו הנשיא או ראש גולה רשות להתיר בכורות. דאמר רב שם שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה הא במקום מומחה צריך מומחה. שנינו בערכין דף כ״ח השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו ר׳ יהודא מתיר ור׳ מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמרינן בגמרא שם דגזר רבי מאיר אפי׳ במומין שאינן עשויין להשתנות לאחר מיתה אטו מומין העשויין להשתנו׳ לאחר מיתה ואומר שם דקנסא הוא דקניס רבי מאיר. בתוס׳ שם לפיכך אין הלכה כר׳ מאיר כדפסק רב יהודאי גאון שהל׳ כרבי מאיר בגזירותיו אבל לא בקנסותיו גבי הא דתניא ביבמות פרק החולץ דל״ו לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנקת חבירו שהסוגיא הולכת שם דף ל״ז ובתוס׳ שם כרבנן גבי מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא. שנינו בפרק עד כמה ריש פירקא דף כ״ו עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור בבהמה דקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים יום ואם אמר הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי ואטפל בו לא יתן לו מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ואם היה בעל מום ואמר תנהו לי שאוכלנו או תמים בשעת המקדש ואמר תנהו לי שאקריבנו מותר שם ותנן הבכור נאכל בתוך שנתו בין תם בין בעל מום שנ׳ לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה וגו׳ וכי יהי׳ בו מום פסח או עור וגו׳ בשעריך תאכלנו. ותניא בגמ׳ שם דף כ״ח בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם פי׳ שלא נולד בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים פירוש שהרי אין יכול להקריבו ורבינו שמשון וכן בתוס׳ שם כתב שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים ואין זקוק להוליכו למקום אחר רחוק במקום שהחכם שם ומשנר׳ להראותו לחכם נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י״ב חדש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי׳ יום אחד ואפי׳ שעה אחת אבל מפני השבת אבידה לבעלים רשאי לקיימו שלשים יום ואמר רבי אלעזר שם בכור נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום ואע״פ שמתאחר לאחר שנתו ומאימתי מונה לו אמרינן בר״ה דף ו׳ אם תם הוא מונה לו מיום השמיני שהוא ראוי להקרבה ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד והוא שכלו לו חדשיו שהרי נראה לאכילה ביום לידתו אבל אם לא ידע בוודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום השמיני שנינו בפרק כל פסולי המוקדשין בכורות דף ל״ה כל מומין הראוין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנים רשב״ג אומר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על שלו רבי מאיר אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ובפרק בתרא דיומא דף ע״ח פוסק כרשב״ג ובגמ׳ דף ל״ה דלעיל תניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנפל בו מום מאליו ורשב״ג אומר אפילו בנו ואפילו בתו מעידין עליו ר׳ יוסי אומר אפי׳ הם עשרה והם בני ביתו אין מעידין עליו פירש מפני שכל הכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי לאוכלו בחוץ. ושנינו שם דל״ג שהמטיל מום בבכור לא ישחוט על אותו המום עד שיפול בו מום אחר מאליו. ופוסק התלמוד בדף ל״ה דלעיל והלכתא כרבן שמעון בן גמלאל ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא דאשתו כגופו דמיא ובפרק חבית שבת דף קמ״ה מסקינן שאין עד מפי עד כשר אלא לעניין עדות אשה ולעדות בכור בהמה שלא נפל מומו בידי אדם. וכן בפ׳ כל פסולי המוקדשין בכורות דף ל״ו, פרק הלוקח בהמה די״ט כל בהמה שהיא ספק בכור דינה שתרעה עד שיפול בה מום ותאכל לבעליה. ואם תפש אותה הכהן אין מוציאין אות׳ מידו כרבה דתניא כוותיה בבבא מציעה דף ו׳ ואוכל אותה במומה אבל אינו מקריבה שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי שמא ישחוט חולין בעזרה. שני׳ בפרק הזרוע חולין דף ק״ל ובבכורות די״ד כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצא לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר וכל מי שקדם הקדשו את מומו או מום עובר את הקדשו ונפדו פטורים מן הבכור ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו שני׳ במס׳ תמורה דף כ״א מה בין בכור והמעשר לבין כל הקדשי׳ שהקדשי׳ נשחטין ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעש׳ ויש להם פדיון ולתמוריהם פדיון חוץ מן הבכור והמעשר ובאין מחוץ לארץ לארץ חוץ מן הבכור והמעשר ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומם לבעלים ואומר בגמ׳ שם ורמינהו בן אבטינס העלה בכורות מבבל דא קיבלו ממנו א״ר ששת ההיא ר׳ עקיבא היא ומתני׳ ר׳ ישמעאל כו׳ דתניא ר״ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת״ל ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ ומה שממעט שם ר״ע בכור ח״ל דווקא לעניין הקרבה אבל מקדש קדיש כמו שמוכיחות כל ההל׳ ההיא דאילו טריפות דמ״ד בבבל אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא. וההיא דהתרת בכור בח״ל שאמרנו למעלה בעמוד שבסמוך וכן הרבה. ובעניין זה מצינו מעשר בהמה במס׳ בכורות כאשר יתבאר במצות המעשר שבסמוך, ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמעשר דגן עוד גרסי׳ שם בפ׳ אלו קדשים תמורה דף כ״א אחרי׳ אומרי׳ בכור שעברה שנתו יכול יהא כפסולי המוקדשין ויפסל ת״ל ואכלת מעשר דגנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירת׳ עוד גרסי׳ בתמורה ד״ח אר״י אין רואין בכור לישראל אא״כ הי׳ כהן עמו פי׳ שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילד וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן:

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת קִדּוּשׁ בְּכוֹרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לְקַדֵּשׁ הַבְּכוֹרוֹת, כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַוְּלָדוֹת הַנּוֹלָדִים בָּרִאשׁוֹנָה, כְּלוֹמַר יוֹצֵא רִאשׁוֹן מֵרֶחֶם הַנְּקֵבָה, בֵּין בָּאָדָם, בֵּין בַּבְּהֵמָה הַזְּכָרִים קֹדֶשׁ לַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יג ב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. וְדַוְקָא בְּהֵמָה, דְּהַיְנוּ שׁוֹר וְכֶבֶשׂ וְעֵז, אֲבָל לֹא חַיָּה. וּמִכָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה, חֲמוֹר לְבַד בְּמִצְוָה זוֹ. בכורות י, א וְעִנְיַן הַמִּצְוָה בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה כֵּן, שֶׁמִּצְוָה עַל הַבְּעָלִים לְהַקְדִּישׁוֹ וְלוֹמַר, הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ, וְחַיָּבִים לָתֵת אוֹתוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֲנִים, וְיַקְרִיבוּ חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵם אוֹכְלִים הַבָּשָׂר בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ מִיָּד שֶׁיִּוָּלֵד, אֶלָּא מְטַפֵּל בּוֹ בִּבְהֵמָה דַּקָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבַגַּסָּה חֲמִשִּׁים יוֹם. שם כו, ב וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאֵין לָנוּ מִקְדָּשׁ נוֹעֵל דֶּלֶת בְּפָנָיו וּמֵת מֵאֵלָיו, כְּדַעַת קְצָת הַמְפָרְשִׁים, מרדכי ע"ז פ"א בשם רבי אליעזר ממיץ, רמב"ם בכורות א י וּמֵהֶם שֶׁאָמְרוּ שֶׁמַּמְתִּין לוֹ לְעוֹלָם. וְאִם נָפַל בּוֹ מוּם יֵאָכֵל בַּמּוּם בְּכָל מָקוֹם וּלְכָל אָדָם שֶׁיִּרְצֶה הַכֹּהֵן לִתְּנוֹ, וּכְחֻלִּין דִּכְחֻלִּין הוּא נֶחְשָׁב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב דברים טו כב הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ן ז"ל בְּהִלְכוֹת בְּכוֹרוֹת שֶׁלּוֹ סוף פרק ה. וּבְכוֹר אָדָם וּפֶטֶר חֲמוֹר, נְפָרֵשׁ עִנְיָנָם בְּמִצְוַת הַפְּדִיָּה שֶׁבְּכָל אֶחָד, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, וְהֵם בְּסֵדֶר זֶה וּבְסֵדֶר וַיִּקַּח קֹרַח. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ. שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹתֵנוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בְּרֵאשִׁית פִּרְיוֹ, לְמַעַן דַּעַת כִּי הַכֹּל שֶׁלּוֹ, וְאֵין לוֹ לְאָדָם דָּבָר בָּעוֹלָם רַק מָה שֶׁיְּחַלֵּק לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּחֲסָדָיו. וְיָבִין זֶה בִּרְאוֹתוֹ, כִּי אַחַר שֶׁיָּגַע הָאָדָם כַּמָּה יְגִיעוֹת וְטָרַח כַּמָּה טְרָחִים בְּעוֹלָמוֹ, וְהִגִּיעַ לַזְּמַן שֶׁעָשָׂה פְּרִי, וְחָבִיב עָלָיו רֵאשִׁית פִּרְיוֹ כְּבָבַת עֵינוֹ, מִיָּד נוֹתְנוֹ להקב"ה וּמִתְרוֹקֵן רְשׁוּתוֹ מִמֶּנּוּ וּמַכְנִיסוֹ לִרְשׁוּת בּוֹרְאוֹ. וְעוֹד לְזֵכֶר הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם, שֶׁהֲרָגָם וְהִצִּילָנוּ מִיָּדָם. דִּינֵי הַמִּצְוָה. בְּאֵי זֶה מָקוֹם נִשְׁחָט וְנֶאֱכָל, וְעַד אֵי זֶה זְמַן מִצְוָה לָהֶם לְאָכְלוֹ, וְעִנְיַן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בּוֹ, וְאֵי זֶה מוּם קָבוּעַ אוֹ מוּם עוֹבֵר, וְהַחִלּוּק שֶׁבֵּינֵיהֶם, וּמִי נֶאֱמָן עַל מוּמָיו, וְאִם נָפְלוּ בּוֹ אוֹ נַעֲשׂוּ בּוֹ לְדַעַת, וְאֵיזֶה חָכָם רָאוּי לְהוֹרוֹת בְּמוּמָיו, וְדִין בְּכוֹר הַשֻּׁתָּפִים יִשְׂרְאֵלִים אוֹ שֻׁתָּף גּוֹי, וּבְאֵי זֶה עִנְיָן נִפְטְרָה הַבְּהֵמָה מִן הַבְּכוֹרָה אוֹ לֹא נִפְטְרָה, וּבְכוֹר סָפֵק מָה דִּינוֹ, וְעִנְיַן יֹצֵא דֹּפֶן, טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְיֶתֶר פְּרָטָיו, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת יט, א מא, א י"ד ש"ו עד ש"כ. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה שֶׁל קִדּוּשׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה מִדְּאוֹרַיְתָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד בְּכָל זְמַן, וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ ז"ל תמורה כא, ב מִדִּכְתִיב דברים יד כג, ועי' רמב"ם בכורות א, ה וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ, מַקִּישׁ וכו'. וּמִדְּרַבָּנָן אַף בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבִזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת בֵּין יִשְׂרְאֵלִים, בֵּין כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם. בכורות יג, א וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד לְכֹהֵן שֶׁלּוֹ הוּא, מִכָּל מָקוֹם חַיָּב לְהַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וְיֹאכַל הַבָּשָׂר בְּתוֹרַת בְּכוֹר. וּבְכוֹר אָדָם וּפֶטֶר חֲמוֹר אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכֹהֵן וְלֵוִי, כְּמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, וְזֹאת מִן הַמִּצְוֹת שֶׁחִיּוּבָהּ בְּסִבַּת דָּבָר.

« ספר מצוות קטן ר״מ ספר מצוות קטן רמ״ב »